תיק (מפ' נצ') 63/05 אמיליה פרידמן נ' אלימלך רם
התובעים עתרו למתן צו עשה וצו מניעה קבוע בגדרם נדרש הנתבע להסיר את כל המצלמות שהותקנו ברכוש המשותף, ואשר כוונו כנגדם.
במקרה זה, הנתבע התקין כ-6 מצלמות שונות ברכוש המשותף בבניין אשר גרמו להתחקות ומעקב אחר תנועותיהם של הנתבעים. טענת הנתבע כי התקין את המצלמות לשמירת רכושו ולאחר שהותקף על ידי התובעים נדחתה על ידי המפקחת.
בגוף פסק הדין ציינה המפקחת כי על פי ההלכה הנוהגת זכות בעלות בבית משותף שונה מזכות הבעלות הקלאסית המוכרת על נכס, זאת לאור אופיו הייחודי של הבית המשותף. החיים יחדיו משנים את תכונותיה של זכות הבעלות הנפרדת. השיתוף ברכוש המשותף, מצמצם ומצר הוא את תוכנה של הבעלות הקלאסית, להתאימה לאותן תכונות מיוחדות המאפיינות את הבית המשותף. (רע"א 7112/93 צודלר בתיה ואח' נ' יוסף שרה ואח', פ"ד מח(5) 550), וכי חובת תום הלב חלה בין דיירי בניין משותף אחד למשנהו (ע"א 2896/90 טרוצקי יוסף נ' אלפונסו דיין, פ"די מו (5) 454, ולפי סעיף 14 לחוק המקרקעין).
בפס"ד נקבע כי הנתבע התקין את המצלמות בשטח הרכוש המשותף ללא הסכמת כל הדיירים, ושגם זו לא היתה מסייעת לו, הואיל והוכח כי המצלמות פוגעות בפרטיות התובעים, מתחקות כל העת אחר מעשיהם, הפעלתן אינה עולה עם הגדרת השימוש המותר ברכוש המשותף, וכי בכל מקרה בבסיס התקנת המצלמות לא עמדה דאגת התובע להגן על רכושו. מפאת חומרת נסיבות המקרה, אף ציינה המפקחת כי ייתכן ופועלו של הנתבע אף עולה כדי הטרדה מאיימת, כהגדרתה בחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001.
אלא מאי, למרות הכרעתה מצאה לנכון המפקחת לייחד את החלטתה למקרה שנידון בפניה ולסייגה, וקבעה בסעיף 19 לפסק דינה:
"יחד עם זאת, אדגיש, כי המסקנה אליה הגעתי בפסק הדין, היא מסקנה מתחייבת בנסיבות המקרה דנן, אך אין ללמוד ממנה גזירה שווה לכלל המקרים בהם מותקנות מצלמות ברכוש המשותף. מוכנה אני להניח, כי יתכנו מקרים, בהם תתקבל החלטה, על דעת רוב בעלי הדירות בבית משותף, להתקין מצלמות בכניסה לבית לצורך הגנה על רכושם, והחלטה זו תהיה בת תוקף, אף כלפי מיעוט בעלי הדירות שהתנגד לה, ובלבד שלא יהא במצלמות לפגוע פגיעה מהותית בזכויות המיעוט".
עולה איפוא, כי בנסיבות מוצדקות, ייתכן ותותר התקנת מצלמות בשטח הרכוש המשותף, לצורך הגנה על רכוש, זאת כל עוד לא נפגעת פרטיות דייר מסוים בצורה לא מידתית.
